31/05/2024
לפני 6 שנים ו35 שבועות ו3 ימים החזירו אותכם לבטן שלי. קראתי לכם כבר אז תאומים ולא הרשאתי לאף רופא או אחות במחלקה לקרא לכם עוברים. על אף אנדומטריוזיס קשה, עם אגן קפוא;
בזכות הרבה אנשים במעבדה, הרבה זריקות, כדורים, נרות ותפילות ההריון צלח.
למרות שהוא היה ממש כמו ברכבת הרים. איכשהו כל שבועיים הגענו לבית חולים. איכשהו התחיל בדימומים, איכשהו המשיך בהקאות מרובות, לחץ דם גבוה, בצקות, צירים מוקדמים מאוד,אינפוזיות , אולטראסאונדים , מוניטורים, אשפוזים, בנשים ואז בהריון בסיכון, איכשהו הסתיים לפני הזמן ביגלל רעלת הריון. ובלידה קיסרית חירום כי משכתי מידי את הזמן לרופא המחלקה שרצה שאלד אותכם בשבוע 32 בקיסרי מתוכנן.
אבל בבטן הייתם לפי הספר. ממש עד הלידה.
אז כבר נולדתם בגיל מינוס. לא בגיל אפס. וכבר נפגעתם מהעקשנות שלי. ומהחדר ניתוח ישר לפגיה באינקובטור עם חמצן.
אבל גם שם ניראתם לי מושלמים. כל הצוות בפגיה הצהירו שאתם התינוקות הכי יפים בפגיה.
כשהיה זמנכם לצאת הביתה העבירו אותכם למחלקת ילודים, להיות עם תינוקות רגילים, כי אני הייתי עדיין חולה. גילו לי תסמונת מולדת בלב, תסמונת וולף פארקינסון וואייט, שבאה לידי ביטוי בהפרעות קצב קיצוניות. מסתבר שבמהלך ההריון למרות שקיבלתי תוספי ברזל המשכתי להיות אנמית.
ובלידה כבר נאלצתי לקבל 2 מנות דם.
לא זכיתי לראותכם בלידה, ושהסכמתי עם רון שאתם שלי כי ניראתם בול כמו אבא שלכם רק בקטן. קטן מאוד.
והרגשתי במשך כמעט שנה שאני מטפלת בילדים של בעלי ולא שלי. ועדיין, תמיד ניראתם לי מושלמים.
יפים, מתוקים, ראויים לאהבה, ראויים לבריאות.
השנה הראשונה היתה הכי קשה לכולנו. שלושתנו עברנו בה ניתוחים. וגם היו עוד בהמשך כמה שנים אחרי.
אבי לא זכה לראות אותכם גדלים. אך זכינו לקבל ממנו את ברכתו. עבור כל אחד מכם. והוא גם זכה לראות כל אחד מכם פעם אחת בלבד. לפני שנפטר.
עברנו יחד 6 שנים של רכבת הרים. הרבה טיפולים, הרבה בדיקות, הרבה אבחונים, משבר אחד. קורונה, מלחמה, מעברי דירה.
אבל לפחות אנחנו יחד. ועם הכל. לעולם לא הייתי מחליפה אותכם. לעולם לא הייתי משנה את מי שאתם.
אתם החיים שלי. אתם הנסיכים שלנו. עם כל הקושי והאתגרים בלהיות אמא למיוחדים, בלעדיכם לא הייתי מוצאת סיבה להשאר בחיים.
למרות הקושי שלכם, אתם הרמתם אותי משפל. כל חיוך, כל מבט, כל צחוק, כל סימן של קפיצה התפתחותית, כל לגימה, כל ביס, כל חיבוק, כל נשיקה, כל קריאה. כל פעם מרפאים לי את הלב מחדש.
שנה הבאה אולי תוכלו לקרא את הפוסט הזה בעצמכם.
בינתיים מקווה שהוא יעזור לפתח שאיפה לזוגות שעדיין חוששים מהורות, ותקווה להורים שגילו שילדיהם מיוחדים.
וגם מנצלת את ההזדמנות להודות לכל מי שעזר לנו בדרך. רופאים, אחיות, משפחה, חברות ואפילו נשים מקבוצות שונות ואבות פגומים. תודה ענקית. אתם הפכתם את האמהות שלי לאפשרית.
אז שיהיה לנסיכים שלנו יום הולדת שמח. אשתף תמונות מהחגיגות המאוחרות. ❤️
רק אם תבקשו בתגובות.
אם תרצו גם אשתף תמונות נוספות שלהם משלבי התפתחות שונים.
שבת שלום. ותודה לצה"ל האלופים שבזכותם אנחנו בקרית אתא בלי אזעקות.
75 new items added to shared album
